<h1>ספר החינוך מצוה כ"ו</h1>
<h2>דף נא.</h2>
שלא נאמין אלהים זולתי השם יתברך לבדו, שנאמר [שמות כ'] לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ופירושו לא תאמין אלוה אחר זולתי. וכתב הרמב"ן זכרונו לברכה [בפירוש התורה פ' יתרו ובהשגותיו לסה"מ ל"ת ה'] לא תמצא לעולם שיאמר הכתוב אלהים אחרים רק על האמנת הלב, אבל על העשייה לא יאמר לעולם לא תעשה אלהים אחרים כי לא תפול בלשון עשייה אחרים. ויפה דקדק זכרונו לברכה, דברי פי חכם חן. וזאת המצוה היא העיקר הגדול שבתורה שהכל תלוי עליו, כמו שאמרו זכרונם לברכה [ספרי ראה י"א] כל המודה בעבודה זרה כאלו כפר בכל התורה כולה. ואחד המקבל באלוה לשום דבר זולתי השם לבדו או העובד אותו דבר כדרך עבודתו, כלומר כדרך שעובדין אותו המאמינים בו, או אפילו שלא כדרך עבודתו אם יעבדנו בארבע עבודות ידועות שהן זבוח וקטור וניסוך והשתחוייה, עבר על לא יהיה לך. וניסוך וזורק דבר אחד הוא, ומתחייבין בזריקה כמו בניסוך. שורש מצוה זו נגלה וידוע. פרטיה כגון מה שאמרו שאם קבל באלוה אחד מכל הנבראים, ואפילו מודה שהקדוש ברוך הוא שולט עליו ועל אלוהו, עובר על לא יהיה. ומה הדבר שנקרא דרך עבודתו ושלא כדרך עבודתו, ואם עבדהו דרך בזוי ועבודתו בכך מה דינו, וארבע עבודות האסורות בכל האלוהות עד היכן מתפשט איסורן, כענין מה שאמרו זכרונם לברכה [ע"ז נ"א ע"א] דשבר מקל לפניה בכלל זבוח הוא, וכן מה שאסרו זכרונם לברכה [שבת קמ"ט ע"א] לקרות בספרי עובדי עבודה זרה המחוברים בענייני עבודותיה או בדברים אחרים שלה כל שגורמין להאמין בה בשום צד, ואסור הרהור הלב אחריה, ודין ישראל שעבדה אפילו פעם אחת מה דינו, ואם קבלו באלוה וחזר תוך כדי דיבור חייב, שלא נאמר בזה תוך כדי דיבור כדיבור, והוא הדין בעניין קדושין. והעובדה מאהבה שחבב אותה צורה לרוב יפייה או מיראה שלא תריע לו ולא שיקבלה באלוה, וכן העושה לה כבודות כגון חיבוק נישוק סך מלביש מנעיל מהו דין איסורו. ודיני בטולי עבודה זרה כיצד, והחילוק שבין עבודה זרה דישראל לעבודה זרה דגוי בעניין ביטולה, ואיסורי הנאה של עבודה זרה עד היכן, והחילוק שבין תלוש הנעבד למחובר מעיקרו, ומאימתי היא נעשית עבודה זרה, ודין משמשי עבודה זרה, ואם ביטל היא מה יהא במשמשיה, ותקרובת שלה מה דינו, ועבודה זרה שהניחוה עובדיה, וההרחקה מעובדיה ביום עבודתה וסמוך לו, והדברים האסורים לנו למכור להם לעולם מפני חשש קלונה, והרחקת עיר שיש עבודה זרה בתוכה, ויתר רוב פרטיה מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא עבודה זרה. ונוהגת בזכרים ובנקבות בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ועבד עבודה זרה כדרך עבודתה, או שלא כדרך עבודתה בארבע עבודות שכתבנו, בעדים והתראה נסקל, ובשגגה חייב להביא חטאת קבועה. וזאת המצוה היא מכלל השבע מצוות שנצטוו כל בני העולם בכללן. אבל מכל מקום חילוקין יש בפרטים בין ישראל לשאר האומות, והכל מבואר שם בעבודה זרה. ומן החילוקין שבין ישראל לשאר האומות בעניין המצוות המוטלות על הכל הוא שישראל לא יתחייב לעולם בלא עדים וההתראה, ושאר האומות אין צריכין התראה, לפי שאין חלוק בהן בין שוגג למזיד. וכן יתחייבו גם כן בהודאת פיהם, מה שאין כן בישראל שצריך עדים. ועוד יש חילוק אחר, כי האומות בעוברם על כל אחת ממצוותם יתחייבו לעולם מיתה, וזהו אומרם זכרונם לברכה [סנהדרין נ"ז ע"א] אזהרתן זו היא מיתתן, וישראל יתחייב פעמים קרבן, פעמים מלקות, פעמים מיתה, ופעמים אינו מתחייב בכל אלה אלא שהוא כעובר על מצות מלך ונשא עונו.
